שירי נגארי

טקס יום הזיכרון בסניף בני עקיבא בגילה, ירושלים 28.4.2009

מאת: שחר נגארי אחיה של שירי

מספר הר' נחמן במעשה באזרח ועני: על זוג שכנים, עשיר ועני, שהיו חשוכי ילדים. ויהיה היום ונסעה אשת הסוחר העשיר לטייל במרכבה, ולקחה עימה עוד נשים ואת אשת העני. בינתיים, עבר שם גנרל אחד עם החיל שלו, וכיוון שראה שם נשים נוסעות, ציווה שיוציאו אחת מהן. והוציאו את אשת העני, וחטפו אותה למרכבה של הגנרל, והלכו ונסעו עימה.

ומספר הר' נחמן על כאב הלב הגדול והיאוש המר שתקפו את העני, והיה ממרר בבכי ומטיח ראשו בכותל. ושאל אותו העשיר "מה אתה בוכה כל-כך?". והשיב "ומדוע לא אבכה? כי מה נשאר לי? יש שנשאר להם עושר או בנים, ואני אין לי כלום, וגם אשתי נלקחה ממני. ומה נשאר לי?"

והעשיר נתעוררו רחמיו על העני, כי ראה את גודל המרירות והצער שלו, והלך ועשה דבר פרוע – כל-כך מוזר שהוא אפילו הצליח. ונסע למדינה של הגנרל, ועבר את כל המשמרות, , ונכנס לביתו, ומצא את אשת העני ולקחה עימו, ויצאו יחד, ונחבאו יחד, עד שהשיבה לעני.

והעשיר הזה בשכר שעשה דבר כזה, וגם עמד בניסיון עמה, נפקד ונולד לו בן באותה השנה. וגם היא, בשכר שעמדה בניסיון עם הגנרל ועם העשיר, זכתה וילדה בת. והיא הייתה יפיפיה, יפת תואר מאוד מאוד. שלא היה זה כלל יופי אנושי, כי בין בני האדם לא נמצא יופי כזה... ובהמשך מופיע שהייתה יראת שמים ובקיאה מאוד בחוכמת השיר. והיו כולם אומרים: "הלוואי שתגדל" (כי חידוש נפלא כזה קשה שיגדל) כי היה יופיה מופלא מאוד שלא נראה כמוהו בעולם...

 

איזה חידוש מופלא הייתה שירי.

בחורה קטנטנה ויפה כל-כך, חכמה, שופעת חן והומור, מלאת אידיאלים ולהט של עשייה, מזוג בתפיסת מורכבות ובאורך רוח.

איזה נפש אדירה ואוהבת הייתה לה לאחותי הגדולה. עברו כבר שבע שנים מאז איבדנו אותך, עוד חודש אני כבר בגילך, ועדיין לא מצליח להבין איך הגעת רחוק כל-כך, עמוק כל-כך...

איזה אמת נוראה וכואבת במודעות שר' נחמן מעורר – "כי חידוש נפלא כזה קשה שיגדל"

ועכשיו - קשה , רווי כאב, מוכה שחיקה...

>

 

במקום אחר ובזמן אחר (שבת פרשת חוקת, שנת תש"א, גטו ורשא) מסביר הר' מפיסצנה, את דברי חז"ל: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם". (אבות א,ג)

מסביר, שאין הכוונה בעבודה שמטרתה שלא לקבל פרס, וכמובן שאדם קרוב אצל עצמו ועובד מתוך רצון לקבל שכר ומיראת העונש. אלא כל ישראל עובדים שלא על מנת לקבל פרס - כלומר אין עבודתם מותנית בקבלת שכר, ויעבדו את ה' גם אם לא היו מקבלים שכר.

אבל האיש המשתוקק לעלות יותר בעבודה, ולהתקשר יותר בה', צריך להקטין את הרגשת עצמו. שכל עבודתו תהיה לשם ה'. צריך לעבוד קשה על הקטנת ה"אנוכיות" של האדם, ביטול האני...

וממשיך הר' מפיסצנה: "לכן כשעת צרה היא ליעקב, הגם שעל ידי זה העוונות מתכפרים, מכל מקום דא עקא מה שהאיש מתרגל יותר להרגיש את עצמו, כי בכל היום שקוע בעצמו - זה כואב לו וזה חסר לו. וכי אפשר שיכו לו לאיש ולא ירגיש כאב גופו. ועל ידי שבכל היום יש לו לדאוג על חייו התלויים לו מנגד, ועל כאביו וייסוריו הקשים, נשקע שוב בהרגשת עצמו, ועבודתו היא עבודה במצב נמוך שוב בשבילו."

לא חשבתי שתוכחה נוקבת שכזאת יאמר אדם במקום נורא שכזה. אומר הר' מפיסצנה ממעמקי השואה, בניגוד למה שמקובל לחשוב שאדם יוצא מעצמו כשרע לו. הרי שיש גם תוצאה הפוכה – הוא שוקע בעצמו.

בכל שנה אני זועק כאן מעל הדוכן את זעקתה של שירי – לראות, לחיות, לעשות, לפרוץ גבולות, קיבעון ופחד, זעקה של דרך ושל קדושת החיים. מה לכל זה ביום של כאב וזיכרון?

כואב לנו, שכלנו את הטובים ביותר. כל אחד חידוש מופלא שכזה.

אבל בכי לבד לא יעזור. העני הממרר בצער ומטיח ראשו בכותל לא מגיע לשום מקום. להיפך הוא שוקע בעצמו.

עשייה, לעומת זאת, מניבה פרי. בזכות המעשה של העשיר שבה אשת העני ונולדו הבן והבת.

אין זה סוף הסיפור, זוהי תחילתה של דרך...